הגיל עולה, היכולות יורדות, והדיור המוגן נעשה פחות אטרקטיבי לאוכלוסיה עצמאית. הדיירים הזקוקים ליותר עזרה לא יכולים לצפות ליותר עזרה שתוגש בחדרים שלהם אלא אם יביאו מטפל\ת אישית, וגם זה לא תמיד מספיק שכן אם הם צריכים טיפול רפואי (כגון אינפוזיה) או מדידת לחץ דם או סוכר כמה פעמים ביום הם אמורים להיות במחלקה לתשושים או סיעודיים שם השירותים האלה זמינים.

אם היתה אופציה להשאר במגורים עצמאים, מה יעדיף הדייר הזקוק לעזרה נוספת? לעבור למחלקה לתשושים או סיעודיים או להמשיך לגור בדירה שלו בדיור המוגן? השאלה הזאת היא ככל הנראה רטורית. בכל מקרה בו מצבו של הדייר אינו חמור ביותר והוא זקוק לסיוע צמוד כל הזמן, הוא יעדיף להשאר בדירה שלו.

ד”ר ליאורה בר-טור, בסיפרה “האתגר שבהזדקנות” כותבת: “[אפשרי ל] אדם זקן המוגבל פיזית והזקוק לעזרה סיעודית, לנהל את סביבתו הקרובה למרות הנכות. הוא יכול להיעזר במכשור וטכנולוגיה לשיפור התפקוד או לכוון ולהפעיל את המטפלים בו, וכך הוא יכול להמשיך ולהיות מעורב ריגשית ומנטלית במתרחש סביבו ולהמשיך להרגיש אוטונומי”. (עמ’ 40).

הקטנת מספר המיטות במחלקה לסיעוד והפיכתה למחלקה להחלמה (Rehabilitation):
המחלקה לסיעוד צריכה לתת שירות למספר קטן של מיטות מחד, ולקהל גדול של לקוחות במגורים העצמאיים מאידך. האוריינטציה צריכה להשתנות למחלקת שיקום\החלמה, ולאפשר למי שעבר אירוע בריאותי (נפילה, ניתוח, התקף לב, שבץ מוחי וכ”ו) תקופת התאוששות במחלקה. הצוות של המחלקה יעסוק גם במתן שירותים לדיירים הזקוקים לכך בדירותיהם, 24 שעות ביממה. תקשורת בין הדיירים לצוות המקצועי תנתן באמצעות כפתור מצוקה, שיחת וידאו וחיישנים המנטרים את מצבו של הדייר ומתריעים על חריגה מ- ADL או כל חריגה אחרת. מדדים יכולים להלקח במקרים רבים בלי צורך לבקר פיסית את הדייר. הנתונים מועברים אוטומטית ומפעילים התרעה כאשר הם חריגים. כל הטכנולוגיה הנדרשת קיימת בשוק במחירים סבירים, ואין כל צורך בהתקנות מיוחדות בחדר הדייר. ניתן להעביר את המערכות בקלות מדייר לדייר לפי הצורך, וכך לאפשר גם השגחה לתקופה מוגבלת.
מעבר לשביעות הרצון, הרגשת העצמאות והנוחיות של הדייר בחדרו, השארת דיירים ביחידות הדיור שלהם תמנע דיכאון ותקטין את תופעת ההדבקות במחלות שונות, העוברות בקלות בין דיירי המחלקה לסיעוד או המחלקה לתשושים.

בהתארגנות נכונה העלויות של מחלקת שיקום מקצועית שתספק שירותים לדיירים בבתיהם תשתנה כמובן בין דייר לדייר. מי שצריך סיוע ברחצה ומסתדר עם שאר המטלות לבד יוכל לשלם הרבה פחות ממי שזקוק לעזרה בפעולות רבות, ויש מהיכן לממן את התשלום הנוסף. ההבדל בין מחלקות לסיעוד (עם שני דיירים בחדר) לבין מגורים עצמאיים הוא בסביבות 10,000 ש”ח לחודש לדייר (תלוי כמובן בארגון) כך שדייר יכול לשלם פחות, לגור בדירה שלו וגם הדיור המוגן מרוויח יותר.

כמו בכל עיסקה טובה, שני הצדדים צרכים להרוויח מהשינויים כדי שניתן יהיה לבצע אותם במהירות וביעילות.

האם חלק מהדיור המוגן, נכון להיום, בנוי למהפך מחשבתי כזה? בשיחות שערכתי עם מנהלי דיורים מוגנים הדעות חלוקות. בצד המתנגדים יש שני חששות עיקריים: האחד שהדיור המוגן יאבד את האטרקטיביות שלו אם שירותים כאלה ינתנו מכיוון ש”כל הבית יראה כמו מחלקה סיעודית”, והשני, שהדיור המוגן יצטרך לספק שירותים לא ריווחיים (דומים בחלקם לשירותים שהביטוח הלאומי מספק לזכאים).

האם החששות מוצדקים? ברוב הדיורים המוגנים יש הרבה מטפלים זרים. הרבה מטפלים זרים בדיור המוגן בוודאי לא משדרים עצמאות לדיירים. כיום, כאשר דייר צריך עזרה כמה פעמים ביום, הוא יכול להביא מטפל זר או לעבור למחלקה לתשושים. במבנה החדש הוא יקבל עזרה לפעולות הנחוצות לו בזמנים הנחוצים ויוכל להמשיך לגור ולנהל אורח חיים מכובד ואוטונומי ביחידת הדיור שלו.

באשר לרווחיות השירות, חשוב להבין שגם היום, שירות רפואי, לדוגמה, אפשר לקבל כשירות בסיסי, ביטוח משלים ברמה גבוהה יותר או שירות פרימיום. איכות ועלות השירות שהבית יספק יהיו גבוהים מאלה שביטוח לאומי מספק, והרבה יותר גמישים מהם. שילוב טכנולוגיה בשירות יכול לייעל אותו במידה רבה, להגדיל את רמת שביעות הרצון, להקטין עלויות ולשפר רווחיות.

בצד השני של הספקטרום נמצאים העצמאיים. גם העצמאי יכול להזדקק מפעם לפעם לשירותים של המחלקה השיקומית. אפילו הידבקות בשפעת עלולה להביא דייר עצמאי למצב בו הוא נזקק באופן זמני לעזרה.

ואולם חיי היום יום של העצמאים שונים מהותית בעצם היותם עצמאים היכולים לקבל החלטות ולבצען עם או בלי קשר לצוות הדיור המוגן. האם הטיפול בדייר התשוש\סיעודי בחדרו יגדיל את האטרקטיביות של הבית גם לדיירים העצמאיים?
הדיור המוגן המספק לדייריו עזרה בבית – כל אחד לפי צרכיו – הופך להיות יותר בית מאשר מוסד. מצד אחד, כל דייר יודע שהוא ישאר בביתו גם אם מצבו יחמיר והוא יצטרך יותר עזרה בבית, ומצד שני התיוג של הדייר כדייר סיעודי נעלם. אין סיעודיים. הדיור המוגן יהפוך לקהילה בה יש כאלה שמקבלים יותר עזרה בבית שלהם. המחלקה לסיעוד תהפוך להיות בעיקר מחלקת החלמה בה מתאוששים דיירים אחרי אירועים רפואיים.

איך יכול הדיור המוגן לעזור לדייר העצמאי להשאר עצמאי? יש כמה גורמים שעומדים בחזית ההדרדרות:
* נפילות וסיבוכים הנגרמים עקב שהות ממושכת על הריצפה אחרי נפילה
* אי-עמידה בצריכת תרופות (דילוג על צריכה, לקיחת כמות כפולה עקב שכחה, לקיחה התרופות לא בזמן)
* דכאון

לכל שלושת הגורמים הללו יש פתרונות טכנולוגיים משמעותיים ולא יקרים (אי אפשר לומר “מלאים”, אבל ללא ספק פתרונות שיכולים לעשות הבדל גדול).

הנחת היסוד של הדיור המוגן המשודרג צריכה להיות שהוא מחוייב לנקוט כל פעולה סבירה בכדי לנטרל את הגורמים שהוזכרו לעיל.


פורסם במגזין דורות, אפריל 2016.